רשב״א על חולין ה׳

מהדורה: מהדורת גרליץ, בהוצאת אורייתא

מקור חולין ה׳
1 לָא הֲוָה מְפַלֵּיג נַפְשֵׁיהּ מִינֵּיהּ, מְנָלַן? אִילֵּימָא מִדִּכְתִיב ״כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ״, אֶלָּא מֵעַתָּה ״כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ״ הָכִי נָמֵי? אֶלָּא מָה דְּהָוֵי אַסּוּסֶיךָ תֶּהֱוֵי אַסּוּסַי, הָכִי נָמֵי מַאי דְּהָוֵי עֲלָךְ וְעִילָּוֵי עַמָּךְ תֶּיהֱוֵי עֲלַי וְעִילָּוֵי עַמִּי.
2 אֶלָּא מֵהָכָא: ״וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים בְּגֹרֶן פֶּתַח שַׁעַר שֹׁמְרוֹן״. מַאי גּוֹרֶן? אִילֵּימָא גּוֹרֶן מַמָּשׁ, אַטּוּ שַׁעַר שׁוֹמְרוֹן גּוֹרֶן הֲוָה? אֶלָּא כִּי גוֹרֶן, דִּתְנַן: סַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גוֹרֶן עֲגוּלָּה כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִין זֶה אֶת זֶה.
3 לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ, ״וְהָעֹרְבִים מְבִיאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב״, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִבֵּי טַבָּחֵי דְאַחְאָב. עַל פִּי הַדִּבּוּר שָׁאנֵי.
4 מַאי עוֹרְבִים? אָמַר רָבִינָא: עוֹרְבִים מַמָּשׁ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר מִנְיוֹמֵי: וְדִלְמָא תְּרֵי גַבְרֵי דְּהָוֵי שְׁמַיְיהוּ עוֹרְבִים! מִי לָא כְּתִיב: ״וַיַּהַרְגוּ אֶת עוֹרֵב בְּצוּר עוֹרֵב וְאֶת זְאֵב וְגוֹ׳״? אֲמַר לֵיהּ: אִיתְרְמַאי מִילְּתָא דְּתַרְוַיְיהוּ הֲוָה שְׁמַיְיהוּ עוֹרְבִים?
5 וְדִלְמָא עַל שֵׁם מְקוֹמָן! מִי לָא כְּתִיב: ״וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה״, וְקַשְׁיָא לַן: קָרֵי לַהּ ״נַעֲרָה״ וְקָרֵי לַהּ ״קְטַנָּה״, וְאָמַר רַבִּי פְּדָת: קְטַנָּה דְּמִן נְעוֹרָן! אִם כֵּן ״עוֹרְבִיִּים״ מִיבְּעֵי לֵיהּ.
6 לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין, וַאֲפִילּוּ כּוּתִי, וַאֲפִילּוּ עָרֵל, וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד. הַאי עָרֵל הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא שֶׁמֵּתוּ אֶחָיו מֵחֲמַת מִילָּה – הַאי יִשְׂרָאֵל מְעַלְּיָא הוּא! אֶלָּא פְּשִׁיטָא מְשׁוּמָּד לַעֲרֵלוּת.
7 אֵימָא סֵיפָא: וַאֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד, הֵיכִי דָמֵי? אִי מְשׁוּמָּד לְדָבָר אֶחָד – הַיְינוּ מְשׁוּמָּד לַעֲרֵלוּת, אֶלָּא לָאו מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְכִדְרַב עָנָן.
8 לָא, לְעוֹלָם אֵימַר לָךְ: מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה לָא, דְּאָמַר מָר: חֲמוּרָה עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁכׇּל הַכּוֹפֵר בָּהּ כְּמוֹדֶה בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.
9 אֶלָּא מְשׁוּמָּד לְאוֹתוֹ דָּבָר, וְכִדְרָבָא.
10 מֵיתִיבִי: ״מִכֶּם״ – וְלֹא כּוּלְּכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַמְשׁוּמָּד. ״מִכֶּם״ – בָּכֶם חִלַּקְתִּי וְלֹא בְּאוּמּוֹת. ״מִן הַבְּהֵמָה״ – לְהָבִיא בְּנֵי אָדָם שֶׁדּוֹמִים לִבְהֵמָה. מִכָּאן אָמְרוּ: מְקַבְּלִין קׇרְבְּנוֹת מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיַּחְזְרוּ בָּהֶן בִּתְשׁוּבָה, חוּץ מִן הַמְשׁוּמָּד, וּמְנַסֵּךְ אֶת הַיַּיִן, וּמְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא.
11 הָא גוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: ״מִכֶּם״ – וְלֹא כּוּלְּכֶם, לְהוֹצִיא אֶת הַמְשׁוּמָּד, וַהֲדַר תָּנֵי: מְקַבְּלִין קׇרְבָּנוֹת מִפּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל!
12 הָא לָא קַשְׁיָא, רֵישָׁא – מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, מְצִיעֲתָא – מְשׁוּמָּד לְדָבָר אֶחָד.
13 אֵימָא סֵיפָא: חוּץ מִן הַמְשׁוּמָּד וּמְנַסֵּךְ אֶת הַיַּיִן וּמְחַלֵּל שַׁבָּת בְּפַרְהֶסְיָא. הַאי מְשׁוּמָּד הֵיכִי דָמֵי? אִי מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ – הַיְינוּ רֵישָׁא, וְאִי מְשׁוּמָּד לְדָבָר אֶחָד – קַשְׁיָא מְצִיעֲתָא.
14 אֶלָּא לָאו הָכִי קָאָמַר: חוּץ מִן הַמְשׁוּמָּד לְנַסֵּךְ אֶת הַיַּיִן וּלְחַלֵּל שַׁבָּתוֹת בְּפַרְהֶסְיָא, אַלְמָא מְשׁוּמָּד לַעֲבוֹדָה זָרָה הָוֵה מְשׁוּמָּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, וּתְיוּבְתָּא דְּרַב עָנָן, תְּיוּבְתָּא.
15 וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא? מֵהָתָם נָפְקָא,
16 ״מֵעַם הָאָרֶץ״ – פְּרָט לִמְשׁוּמָּד.
17 רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹסֵי אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: ״אֲשֶׁר לֹא תֵּעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם״, הַשָּׁב מִידִיעָתוֹ – מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ, אֵינוֹ שָׁב מִידִיעָתוֹ – אֵינוֹ מֵבִיא קׇרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ.
18 וְאָמְרִינַן: מַאי בֵּינַיְיהוּ? וְאָמַר רַב הַמְנוּנָא: מְשׁוּמָּד לֶאֱכוֹל חֵלֶב וְהֵבִיא קׇרְבָּן עַל הַדָּם אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.
19 חֲדָא בְּחַטָּאת, וַחֲדָא בְּעוֹלָה, וּצְרִיכִי, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן חַטָּאת – מִשּׁוּם דִּלְכַפָּרָה הוּא, אֲבָל עוֹלָה דְּדוֹרוֹן הוּא – אֵימָא לְקַבֵּל מִינֵּיהּ. וְאִי אַשְׁמְעִינַן עוֹלָה – מִשּׁוּם דְּלָאו חִיּוּבָא הוּא, אֲבָל חַטָּאת דְּחִיּוּבָא הוּא – אֵימָא לְקַבֵּל מִינֵּיהּ, צְרִיכָא.
20 וְכׇל הֵיכָא דִּכְתִיב בְּהֵמָה, גְּרִיעוּתָא הִיא? וְהָכְתִיב ״אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה׳״, וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵן עֲרוּמִין בְּדַעַת, וּמְשִׂימִין עַצְמָן כִּבְהֵמָה! הָתָם כְּתִיב ״אָדָם וּבְהֵמָה״, הָכָא בְּהֵמָה לְחוּדֵּיהּ כְּתִיב.
21 וְכׇל הֵיכָא דִּכְתִיב ״אָדָם וּבְהֵמָה״ מְעַלְּיוּתָא הִיא? וְהָא כְּתִיב: ״וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה״! הָתָם, הָא חַלְּקֵיהּ קְרָא, ״זֶרַע אָדָם״ לְחוֹד וְ״זֶרַע בְּהֵמָה״ לְחוֹד.
22 סִימָן: נִקְלָ״ף.
23 אָמַר רַבִּי חָנָן אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּבֵית דִּינוֹ נִמְנוּ עַל שְׁחִיטַת כּוּתִי וַאֲסָרוּהָ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי: שֶׁמָּא לֹא שָׁמַע רַבִּי אֶלָּא בְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו? אֲמַר לֵיהּ: דָּמֵי הַאי מֵרַבָּנַן כִּדְלָא גְּמִירִי אִינָשֵׁי שְׁמַעְתָּא, בְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו לְמֵימְרָא בָּעֵי?
24 קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ אוֹ לָא קַבְּלַהּ מִינֵּיהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר רַבִּי אַסִּי: אֲנִי רָאִיתִי אֶת רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאָכַל מִשְּׁחִיטַת כּוּתִי, אַף רַבִּי אַסִּי אָכַל מִשְּׁחִיטַת כּוּתִי. וְתָהֵי בַּהּ רַבִּי זֵירָא: לָא שְׁמִיעָא לְהוּ, דְּאִי הֲוָה שְׁמִיעָא לְהוּ הֲווֹ מְקַבְּלִי לֵהּ, אוֹ דִלְמָא שְׁמִיעַ לְהוּ וְלָא קַבְּלוּהָ?
25 הֲדַר פָּשֵׁיט לְנַפְשֵׁיהּ: מִסְתַּבְּרָא דִּשְׁמִיעַ לְהוּ וְלָא קַבְּלוּהָ, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לָא שְׁמִיעַ לְהוּ, וְאִי הֲוָה שְׁמִיעַ לְהוּ הֲווֹ מְקַבְּלִי לֵהּ, הֵיכִי מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתָא לְמֵיכַל אִיסּוּרָא? הַשְׁתָּא בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!
פירוש רשב״א על חולין ה׳
1 אלא לאו הכי קתני חוץ מן המומר לנסך את היין ולחלל שבתות בפרהסיא אלמא מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה כולה ותיובתא דרב ענן תיובתא. קשיא לי אמאי לא אוקמא במומר לדבר אחר,ואשמעינן שאין מקבלין ממנו לאותו דבר, שהרי לכולי עלמא משמע דמומר לאכול חלב אין מקבלין ממנו קרבן על החלב, ורישא במומר לכל התורה כולה ומציעתא במומר לנבלות שמביא קרבן על הדם וסיפא במומר לאכול חלב שאין מקבלין ממנו קרבן על החלב. ויש לומר דאם כן היינו רישא, דמאחר דגלי לן קרא דמומר לכל התורה כולה אין מקבלין ממנו קרבן לאחת מן העבירות, פשיטא דלאותה מצוה שהוא מומר לה שאין מקבלין ממנו עליה. ועוד י"ל דמדקתני בהדיא מנסך את היין ומחלל שבתות בפרהסיא שאין מקבלין ממנו קרבן לכל התורה כולה, הכי נמי מומר דקתני בהדייהו היינו נמי שאין מקבלין ממנו לכל התורה כולה, והא דקא נטר עד הכא לאותובי מינה לרב ענן וקאמר אלמא מומר לע"ז הוי מומר לכל התורה, לאו למימרא דאי לא הוי מוקמינן לה במומר לע"ז דלא הוי תיבותיה דרב ענן מהא בריתא, דהא קתני בה בהדיא מנסך את היין דהיינו מומר לע"ז, אלא דאורחא דתלמודא כשמביא מתניתין או מתניתין דמהדר לפרושא, הכי נמי מעיקרא הוי מצי לאותובי מינה, כן נראה לי.
2 מומר לאכול חלב ומביא קרבן על הדם איכא בינייהו. דתנא קמא סבר אין מקבלין ממנו קרבן על הדם ורבי שמעון ברבי יוסי סבר כיון דשב מידיעתו מיהא על הדם מקבלין ממנו על הדם, ואיכא דקשיא ליה אם כן תנא קמא סבר דמומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה כולה, והא דפרכינן מהכא נפקא מהתם נפקא מדרבי שמעון ברבי יוסי בלבד פרכינן, אם כן עדיפא מינה הוה ליה למיפרך ומומר לדבר אחד הוי מומר לכל התורה והתניא וליפרך מתנא קמא, ור"ת ז"ל פירש דכולי עלמא אית להו מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה, ובמומר לאכול חלב אם מביא קרבן על הדם בלחודיה הוא דפליגי, דתנא קמא סבר דחלב ודם כחדא עבירה היא, לפי ששתיהן שקולות, דתרווייהו בלאו אחד נאמרו ושניהם בכרת ומטעם אחד נאסרו, וכיון שכן מומר לזה כמומר לזה, ואע"פ שהוא שב מידיעתו על הדם, דלמא היינו לפי שנפשו קצה בדם, אבל ודאי מומר הוא לו, והלכך אף על פי שעדיין לא פקר בו אין מביא קרבן עליו, אבל ודאי בשאר עבירות מודה ת"ק לר"ש דמביא קרבן, דלא הוי מומר לכל התורה, ור"ש סבר דאף בזה מביא קרבן, דכיון שעכשיו מיהא שב מידיעתו הוא בדם מקבלין ממנו קרבן עליו, והיינו טעמא דלא נקט מומר לדבר אחד מביא קרבן על דבר אחד איכא בינייהו. והשתא לפי פירושו פרכינן מתרווייהו. ויש מי שתירץ דמומר לאכול חלב היינו מומר לכל הלאוין, אלא שדרך התלמוד לכלול כל העבירות בלשון חלב, ודוגמתא איכא בכריתות מנחות ו, א סוטה טו, א חטאת חלב. והכא הכי קאמר מומר לרוב עבירות אם מביא קרבן על הדם שלא שלח בו יד עדיין, איכא בינייהו, דתנא קמא סבר כיון שהוא מומר לרוב התורה אע"פ שלא ראינוהו מזיד לאחד מהנך אין מקבלין ממנו כלל גם לזאת. ור"ש סבר כיון דלזאת מיהא אינו מומר מקבלין ממנו עליה.
3 אר"ח א"ר יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה. פירש רש"י ז"ל דהיינו רבן גמליאל בנו של רבינו הקדוש שהיה מן האחרונים, ונמנה על שחיטת כותי אחר שנשנית משנת דהכל שוחטין ואפילו כותי.
4 שמא לא שמע ר' אלא בשאין ישראל עומד על גביו. והיינו נמי כמתניתין.
5 למימרא בעי. בתמיהא, וכי לא פשט לן דלית להו לפני עור לא תתן מכשול כן כתב רש"י ז"ל. וקשה לי בהא טובא. חדא דמה ראה רבי זירא שלא האמינו לריב"א בעדותו, דהא דר"ג לאו בדינא ובטעמא דמתניתין ומתניתא תליא מלתא אלא גזירה היתה, וכי לא אפשר דגזרי עלייהו משום מעשה שהיה בימיו או מחמת שנתקלקלו ביותר בדורו, דהא דאמרינן בב"ב עד, ב שמא לא שמע ר' אלא במודד לתוך קופתו, היינו משום דהוה קשיא ליה דאי במודד בסימטא על גבי קרקע ממש אי אפשר דליקני סימטא מדינא, והלכך הוה מסתפק בעדותו דשמא לא שמע כך אלא בהא דגזירה היא אמאי מסתפק בעדותו של ר' יעקב. ועוד דמתוך פירושו של רש"י ז"ל משמע דר"ז חולק עליו בעיקר הגזירה שלא היתה ודינא דמתניתין כדקאי קאי, ולישנא לא משמע הכי, דהא לא קאמר לו שמא לא שמע רבי כלל, אלא שמא לא שמע רבי אלא כך, משמע שהיה מודה לו במקצת הגזירה שאפשר שגזר עליהם במקצת, וכן נמי משמע ממאי דמהדר ליה רבי יעקב דמי האי מדרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתתא בשאין ישראל עומד על גביו למימרא בעי, ואם איתא דר"ז לא מודה ליה בגזירה זו כלל אין הכי נמי דלא בעי למימרא אלא דלאו הכין הוה מעולם, אלא ודאי משמע דר"ז נמי מודה ליה במקצתה, וכיו שכן קשיא ליה אם כן מאי אהני לן גזירתו של רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, דמן בתר מתניתא הוה, דהא במתניתין נמי הכי קתני וכדמפרשי לה אביי ורבא דבשאין ישראל עומד על גביו או נכנס ויוצא דהוי ליה כעומד על גביו לכתחלה לא ישחוט, ושפיר קאמר ליה רבי יעקב למימרא בעי מתניתין היא וברייתא נמי הכי קתני שחיטת כותי מותרת במה דברים אמורים בישראל עומד על גביו. ונ"ל דר"ז שמיע ליה מיניה דר' יעקב טעם גזירתו של רבן גמליאל משום דמות יונה שנמצאו להן בהר גריזים גזר עליהם כדאמר בסמוך ומאי טעמא גזור בהו רבנן ואסיקנא אמר רב נחמן בר יצחק דמות יונה מצאו להם בהר גריזים שהיו עובדין אותה, ומשום הכי הוה מספק בה רבי זירא ואמר אי אפשר דרבן גמליאל גזר עליהם לגמרי לעשות שחיטתן כשחיטת נכרי, דאם כן סבירא ליה כרבי מאיר דחייש למיעוטא, ולא קיימא לן כוותיה, וזו היא שספק לו לרבי זירא עדותו של רבי יעקב בר אידי, דאפשר שביק רבן גמליאל ועביד כרבי מאיר, אלא שמא לא שמע רבי שגזר עליהן לעשותן נכרין גמורין, אלא גזירתו של רבן גמליאל מפני שנתקלקל בשחיטה היתה וחזרו להיות כישראל אוכל נבלות שאם שחטו בינם לבין עצמם אסור לאכול משחיטתן, ואהניא לגזירתו של רבן גמליאל, דאלו למתניתין בחותך כזית ונותן לו סגי ליה, ואיהו גזר עלייהו דאפילו בחותך כזית לא סגי להו שחשודין הן על הנבלות, ואהדר ליה רבי יעקב בשאין ישראל עומד על גביו למימרא בעי, דאפילו קודם גזירתו של רבן גמליאל קיימא לן דלא סמכינן עלייהו בחותך כזית, דהא שהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור בדאורייתא לא כתיבן, ואף על גב דאחזיקו בה, כיון דלא כתיבא לא סמכינן עלייהו דכתנא קמא דרשב"ג סבירא לן דאחזוק בדלא כתיבא לא סמכינן עליה, ואם כן למימרא הא בעי הא פשיטא ולא צריכה גזירה, וכן מצאתי כתוב לרמב"ן ז"ל דרבן גמליאל ובית דינו ודאי כתנא קמא סבירא להו דהוה להו רבים ורשב"ג יחיד, וקיימא לן ברכות לז, א יחיד ורבים הלכה כרבים. ורבי זירא סבר דצריך למימרא דרבן גמליאל ובית דינו דלמא כרשב"ג סבירא להו, והלכך לדידיה צריך מנין דרבן גמליאל ובית דינו לאסור אפילו בחתיכת כזית, משום דכי מיבעיא לן קבלה מיניה רבי זירא, או דלמא לא קבלה מיניה, משום דאיכא למימר דודאי צ"ל לרשב"ג ס"ל כרשב"ג כדאמרן.